ה’וילנער ניגון’ – ו’ בבות ועוד אחת

מתוך מאמרו של הרב יחזקאל בקנרוט בבטאון חסידות מודז'יץ (תשרי תשע"א)

בכל ניגון שחיברו אדמו"רי מודז'יץ ישנו עומק לפנים מעומק, בעלי השגה יכלו להסביר ניגון פלוני לפי מאורעות התקופה, אחרים הבחינו בניגון שעיקרו משמש שיחה בין היהודי הפשוט שאינו יודע להכביר במילים לבין בוראו בבחינת – 'פתח פיך לאילם', לעיתים היו האדמו"רים בעצמם מסבירים ניגון כזה או אחר שחיברו, יש שנתנו בהם שמות, וישנם שברבות הימים נתנו בהם שמות ע"י חסידים ואנשי מעשה.

פרק מיוחד הוקדש לניגון 'מן המיצר' שחיבר האדמו"ר רבי שאול ידידיה אלעזר ממודז'יץ זצ"ל בעל ה'אמרי שאול' עם תחילת מלחמת העולם השנייה בזמן שברח מאוטבוצק לוילנא תחת רעש האווירונים ומטר הפצצות, וכפי שמעיד בנו האדמו"ר רבי שמואל אליהו ממודז'יץ זצ"ל בעל ה"אמרי אש" (אמרי שאול ענייני זמרה ושירה): 'ובדרך תחת רעש האווירונים ומטר ההפצצות, כאשר המטוסים זנקו למטה וקול ההתפוצצויות הרעיש עולמות, בין הפרקים עלו לו רעיונות נפלאים בחכמת הנגינה והזמרה, ואז חיבר את הניגון הענקי והנפלא 'מן המיצר' שיש בו מעין רעש אווירונים, ולפעמים עושה רושם כאילו התפוצצו פצצות בפועל'.

ניגון זה אינו היחיד שחובר בזמן המלחמה ואמר (אמרי שאול ענייני זמרה ושמחה אות יד): 'הפצצות יוצרות שיטות חדשות ביצירת הניגונים'. עוד אמר על זה בהזדמנות אחרת, כי זהו שיסד המשורר (זמר במוצאי מנוחה למוצש"ק) 'וידידים פליטי חרץ נגינתם יפצחו במרץ'.

בימים אלו מלאו שבעים שנה לימים ששהה רבינו בעל ה"אמרי שאול" בוילנא יחד עם אדמו"רים רבנים ובני הישיבות דמיר וישיבת חכמי לובלין אשר בדרך מנוסתם מפולניה נתקבצו לוילנא שהיתה בימים ההם תחת ממשלת ליטא ונחשבה עדיין למקום מבטחים. בפרק שלפנינו נייחד את הדיבור לתקופת וילנא בכלל ובייחוד לניגון שחובר בזמן ההוא ונתפרסם בשמו המפורסם ה'וילנער ניגון'.

הבריחה מאוטבוצק

בריחתו של רבינו עם בני משפחתו מפני הצורר הנאצי ימ"ש התחילה תיכף עם פרוץ המלחמה ביום השישי י"ט אלול תרצ"ט. מיד כאשר החלו הפגזים הראשונים ליפול בוורשה, רבינו בלוית בניו, ר' יהושע יחזקאל, ר' יצחק, וחתנו ר' אברהם וישקובסקי, עלו על אוטובוס משא שהשיגו בו מקום בקושי רב והיה מלא אדם, את הכל השאירו מאחוריהם כולל שאר בני הבית הנשים והילדים שהיה עליהם פחות חשש, ובמשך כמה שבועות נדדו מעיר לעיר ומכפר לכפר, את תפילות ראש השנה ויום הכיפורים ערכו באחת החצרות של גוי אחד ורבינו לא מנע עצמו מלעבור לפני התיבה כמנהגו אך למחרת יום הכיפורים נחלה ברגלו (שושנה) והיה מוטל במיטה עם יותר מארבעים מעלות חום. על ימי המנוסה בפחד נוראי וניסים גלויים שהיו לנגד עיניהם נוכל ללמוד מאגרות ששלח לבנו האדמו"ר בעל ה"אמרי אש" זי"ע שהתגורר כבר בארץ ישראל ולגיסו רבי יעקב קאפל שהתגורר בבלגיה, הדברים ראויים לפרק בפני עצמו ועוד חזון למועד אי"ה.

תיכף לאחר חג הסוכות נסעו לבריסק ומשם לוילנא, לאחר שנודעו כי וילנא עוברת להיות תחת חסות ממשלת ליטא. ובשבת קודש פרשת לך לך כבר שבתו בוילנא.

בוילנא שכונתה 'ירושלים דליטא' והיתה עיר מלאה יהודים לומדי תורה, פגש רבינו עוד הרבה פליטים מפולניה ביניהם האדמו"ר רבי שמעון שלום מאמשינוב זצוק"ל שהיה שכנו בעיר מגוריו אוטבוצק, וכמו כן לוילנא נתקבצו באותם ימים תלמידי ישיבות מיר וחכמי לובלין בראשות ראשי הישיבה ורבני הישיבה עמם השתעשע בדברי תורה ויראה ומצא נוחם ושלוה עד כמה שיכל המצב לאפשר זאת במתח הרב ששרר באותם ימים אשר לא ידעו מה ילד יום.

אט אט הצטרפו אל רבינו חלק מבני משפחתו, בחודש טבת באו בנותיו מרת צפורה ע"ה (אשת הרה"ח רבי אברהם שנקר זצ"ל) ותבדלחט"א מרת שרה תליט"א (אשרת הרה"ח רבי אפרים רוזן שליט"א) שעשו את כל הדרך בגפם רגלית והצליחו באורח פלא לשרוד את המסע הארוך. לאחר מכן הצטרפו הרבנית מרת ברכה אסתר ע"ה, והילדים ר' ישראל, ר' דוד, והילד הקטן ר' צבי הירש שנסו בנפרד ובדרך לא דרך הצליחו להגיע לוילנא. נס גלוי היה עם הילד הקטן צבי הירש, כאשר בעת בהלת מנוסתם הפקידו את הילד בידי אחד הגויים שהצטרף עמם במנוסתם ולפתע משנשמעו יריות באזור נבהל הגוי ונס על נפשו ובדרך מנוסתו השליך את הילד אל ערימת שלג שבצדי הדרך. רק לאחר כברת דרך ארוכה הרגישה המשפחה בחסרונו של הילד, והרבנית ע"ה שהיה זה בנה יחידה התעקשה לשוב על עקבותיה. מששבו על עקבותיהם מצאוהו מושלך בצידי הדרך, ידו הקטנה והצנומה תחת למראשותיו, וכפסע היה שהיה קופא למוות. תיכף נטלוהו וחממו את גופו וכך ניצול ממוות, אך עד סוף ימיו היו לו שני אצבעות שנותרו קטנות ולא התפתחו מפני שנפגעו מצינת הכפור.

לדאבון לב, ועל אף מאמצים מרובים שעשה רבינו במישרין ובעקיפין והשתדלויות רבות, שתי בנותיו, בתו היקרה מרת מלכה שהיתה נשואה לרבי אברהם משקובסקי ובנה ישראל הי"ד, ובתו היקרה מרת פייגא אשת רבי יחיאל דנציגער ושני בניה הי"ד וכמו כן חתנו הרב חיים יוסף פינקלר בן הרה"צ מראדושיץ זצ"ל הי"ד, כולם נספו בשואה לצד משפחה גדולה ומסועפת, אחרים ואחיות, מחותנים, אלפי חסידים ואני מעשה יראים ושלמים, הרבה שטיבלעך במרבית ערי פולניא על מתפלליהם המרובים אשר מהם נזדקרו ויצאו למופת חסידים ואנשי מעשה מופלגים במידותיהם התרומיות ובהתנהגותם החסידית העילאית, יקירי רוח ואצילי נפש הי"ד שנספו בתוך שאר אחינו בני ישראל ונשאר אפרם בארץ אויב ולא נודע מקום קבורתם.

תקופת וילנא

תקופת וילנא נמשכה כעשרה חודשים, והיתה אחת התקופות המופלאות בחיי רבינו, בימים ההם נתגלה מעט מזעיר בשיעור קומתו הענקית ומידותיו התרומיות. אז בימים קשים אלו נטל רבינו על שכמו את משא העם, כמנהיג ישראל ניער עצמו מצרותיו האישיות ורומם את רוחם של הפליטים באופן בל יתואר.

רבינו היה הרוח החיה לכל הפליטים שבורי הלב שבאו ונקבצו מכל קצוות פולין ואירופה הכבושה, כמו גם לתלמיד הישיבות הקדושות, שהידיעות ואי הוודאות אודות בני משפחותיהם באירופה הוציאו אותם משלוותם. כל אלו מצאו נוחם במחיצת רבינו, אשר למרות כל הצער והיגון שאחזוהו, והדאגה העצומה לבני משפחתו שנותרו מאחור, כל אלו ועוד לא השפיעו על מצב רוחו, וכלפי חוץ הראה עוז ותעצומות נפש עילאיים, ואפילו בעת כזו לא שינה מעבודתו הקדוש מאומה.

כששאל אותו מאן דהו: הכיצד אחרי כל כך הרבה ייסורים ותלאות שמצאוהו בדרך, אין ניכרות על פניו כל דאגה וטרדה ותמיד היו פניו צוהלות ומלאות שמחה. השיבם: 'עצט מיינט אז מען האט דאגות מוז מען א גאנצין טאג דאגה'נען, איך נעם די דאגות, איך האב זיי פארשלאסען אין א וועליסקע, איין מאל אין טאג גיי איך צו אוף א שעה איך עפען אוף אין דאגה אפ און איך לייג עס צוריק אריין כדי זאל איך וויטער קענען זיין עובד ה' בשמחה און נישט דאגה'דנען כסדר' [וכי סבורים אתם שאם יש דאגות חובה כל היום כולו להיות בדאגה, את כל דאגותיי אני טומן במזוודה סגורה ונעולה, ופעם אחת ביום הולך אני לשעה אחת ופותח את המזוודה ודואג את דאגתי ושוב כונס את הדאגות שם ונועל כדי שאוכל להמשיך לעבוד את ה' מתוך שמחה ולא לדאוג כל רגע].

לרב אחר ששאלו בפשטות איך אין שום עצבות על פניו לאחר שעברו עליו כל כך הרבה הרפתקאות ואיבד את כל חילו ורכושו בידי הנאצים ימ"ש, ענה ואמר: 'אני כשלעצמי את רכושי הצלתי, וכי מה הוא רכוש? התורה והנגינה! ואותן לא יוכלו הנאצים לגזול ממני, כי הן נמצאות אתי עמי בקרבי'.

קשרי ידידות עם הגאון רבי חיים עוזר זצוק"ל

בוילנא נקשר בקשרי ידידות עזים עם רבן של בני הגולה הגאון האדיר רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל. רבי חיים עוזר פתח לפניו את ביתו לכל צרכיו. עד כדי כך, שהמען למכתביו של רבינו היה בביתו של הגאון הנ"ל, לשם היה מקבל דברי דואר אשר היו נשלחים אליו. כמו כן מצויה בין מכתבי רבינו בקשה מבני משפחתו לשלוח לו הגדה של פסח 'אשי ישראל – מודז'יץ' שיצאה לאור בפולניה, שיוכל להעניקה תשורה לגאון הנ"ל על עזרתו הרבה.

בקונטרס תפארת ישראל (חוברת ה' תשרי תש"ה אות ה') מסופר, שכשנפגש רבינו עם הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, נדברו על הצרות הרבות והרעות אשר ניתכו על ראש בני ישראל ורבים יש להם קושיות ותמיהות באין פתרון למו, אמר רבינו, כי לדעתו מה שאומרים 'תיקו' נוטריקון ת'שבי י'תרץ ק'ושיות ו'איבעיות, אין הכוונה על הקושיות והאיבעיות החמורות שברמב"ם וכיוצא בו, אלא על הקושיות מה שאומות העולם מקשים ומונים את ישראל 'יאמרו הגויים איה נא אלוקיהם', והאיביעות מה שעם ישראל שואלים 'עד אנה ה", 'למה ה' תעמוד מרחוק' 'ואתה ה' עד מתי', ועם ביאת אליהו ממילא יתורצו הקושיות והאיבעיות ונהנה הגאון רבי חיים עוזר מדבריו.

השבתות בוילנא התקיימו בביהמ"ד של חסידי קוידינוב. שולחנות שבת קודש וסעודות המלווה מלכה שערך רבינו זי"ע ברוב עם, הפיחו חיים חדשים לכל הפליטים אשר שהו בוילנא. רבים מתלמידי ישיבות מיר, בריסק, חכמי לובלין ועוד, מהם שניצלו מן התופת ונתעלו ברבות הימים ונתמנו לרבנים חשובים בארץ ישראל, זוכרים ומזכירים בערגה את ההתעלות וההתעוררות שהפיח בהם הרבי ממודז'יץ בימי שהותו בוילנא, את השמחה והדבקות שהחדיר בהם למרות העצב הרב ששלט וכילה כל חלקה טובה.

זכרונות תלמידי הישיבה בוילנא
תלמדי הישיבות בוילנא זכרו לרבינו חסד נעורים מהעוצמה והחיות שהפיח בהם, חיות דקדושה, בימים טרופים אלו. כך העיד הגאון רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א ראש ישיבת פוניבז', שהיה אז בוילנא יחד עם אביו הגאון הגדול רבי דוד פוברסקי זצ"ל ראש ישיבת פוניבז' והם הלכו יחדיו לשולחנות הטהורים שערך רבינו בוילנא ואמר: 'השלחנות של האדמו"ר ממודז'יץ היו ממש בבחינת מים חיים על נפש עייפה לנפשות הפליטים שהיו במצב רוח ירוד באותם הימים'.
בדומה לזה מספר בנו של הגאון רבי ברוך רוזנברג זצ"ל מראשי ישיבת סלבודקא: 'תדיר היה אבי מזכיר את הימים שזכה להיות במחיצת הרבי ממודז'יץ בוילנא. כל זמירות השבת אצל משפחת אבי מושרים עד היום עפ"י ניגוני מודז'יץ שחוברו או הושרו ע"י הרבי בוילנא.
החיות שהפיח בקרבו הרבי ממודז'יץ הם שנשאוהו מעל גלי הזמן ואילולי הוא זי"ע מי יודע אנה היו באים. ומוסיף הבן אפיזודה מעניינת: 'צא ולמד! שבכל ימי שהותו של אבי בוילנא, לגודל התמדתו בתורה מעולם לא יצא את היכל הישיבה ולא הסיר עיניו מספר הלימוד יומם ולילה, והעיד על עצמו שלא זכה לראות את זיו פניו של הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל בכל ימי שהותו בוילנא למרות שהתגורר בסמוך. ואילו לשולחנותיו של הרבי ממודז'יץ היה הולך מדי שבת בשבתו משום שחש שמשם שואב הוא חיות בבחינת 'כי חיים הם למוצאיהם'.

אגב נציין, שבתוך התקופה ששהה רבינו בוילנא, למרות הקושי ואפשרויות המחיה המינימאליות שעמדו לרשותו כפי שמתבטא בהרבה מכתבים כי הקושי הכלכלי מעיק מאוד ואין להם אפילו בגדי חורף מינימאליים להתחמם, טרח לנדוד ולנסוע לשבות בשבת פרשת ויגש בבירה השנייה של יהדות ליטא היא 'קובנה', מקום שהיה מקור התנגדות לשיטת החסידות, ועם כל זאת רבינו נסע לשם להפיץ מעיינות החסידות. לפי עדויות ורשמים שנותרו מהתקופה ההיא נתקבל שם רבינו זי"ע בכבוד מלכים ועשה ביקורו שם רושם רב. הרבה חומר תיעודי נאסף לאחרונה ע"י 'מכון גנזי דורות ראשונים' השופך אור רחב על קורות אותה שבת בקובנא מספרים ורשימות סופרים ועוד חזון למועד אי"ה.

השפעתו החסידית על וילנא

השפעתו החסידית על וילנא עשתה רושם רב כפי שכותב רבינו זי"ע בעצמו במכתב קדשו מוילנא לגיסו הרה"ח רבי יעקב קאפל: 'על העיתון 'די יודישע שטימע' מיום ערב שבת קודש פרשת משפטים, מצא שם מאמר בקילוס החסידים במקום התנגדות ביחס עם היותי פה, אשר תודה לא-ל עלה לנו לעשות פומבי לחסידות, וכולם במקהלת עם עומדים צפופים ומשתחווים, אבל בלי רווחים וד"ל וכו'.

בספר רמזי דחכמתא (ע' קכב בהערה) מביא מתלמיד ישיבת חכמי לובלין הרה"ג ר' אברהם מרדכי הרשברג ז"ל: בשנת ת"ש היה בעיר וילנא כשברח מפולין מפני המלחמה והיו שם הרבה פליטים ובעיקר מתלמידי הישיבות. בין הפליטים היה גם הרה"ק ר' שאול ידידיה ממודז'יץ זצלה"ה, ובשבת קודשם באו לשולחנו הטהור מלבד ה'חסידש'ע עולם' גם הרבה מהליטאים אף שלא הורגלו בטיש'ן, אבל מצד נעימות הזמירות של הרה"ק ממודז'יץ נמשכו והתענגו מהזמירות. בעת חלוקת השיריים חטפו החסידים שיריים כנהוג, המה הליטאים ראו כן תמהו ועשו שחוק מזה, ויהס הרבי את העם ואמר: 'שא, שא, אילו ידעו העולם סוד השיריים היה נפסק המלחמה', כששתקו כולם לשמוע מה יאמר בזה פירש דבריו: 'סוד השיריים הוא להשאיר לאחרים ואם יכולים להניח לאחרים – אין עושין מלחמה', עכ"ד ודפח"ח.
העיתונאי החרדי ר' לייבל ביין ז"ל כותב ( בספרו מפנקסו של עתונאי חסיד):

מה שהחסירו תלמידי הבעש"ט השלים הרבי ממודז'יץ שהפך מתנגדים ליטאים צוננים לחסידים. הוא הנהיג בוילנא מסיבות מלוה מלכה, שאליהן נמשכו גם גדולי תורה ליטאים מוילנא. אף הם רותקו לזמרתו וריקודיו והצטרפו למעגל. הוא ערך גם מסע לקובנה ולמקומות ישוב אחרים בליטא. הוא כבש המונים והפך מתנגדים ותיקים לחסידים נלהבים.
ביתו של הרבי היה פתוח לרווחה לכל הפליטים היהודיים והוא מסר להם אינפורמציה והוראות כיצד לצאת את ליטא ולהגיע לארץ ישראל…

אמר פעם לפני בני הישיבות שניזונו בדוחק רב וכל מאכלם היה לחם צר ומים לחץ: בימים אלו זוכים להבין את מאמר התנא: 'כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה' שודאי אין הכוונה כפשוטו, כי אם אין קמח אין תורה, ואין התורה נקנית אלא בהרחבת הדעת. אולם כך היא 'דרכה' של תורה – כשהתורה 'בדרך' – אז צריכים להסתפק אפילו בפת במלח ומים במשורה וחלילה לא יניחו את התורה בקרן זווית. ומעין זה אמר עוד: 'הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל' כל שכן כשהספר תורה אינו בהיכל.

רבים הם הניגונים שחיבר רבינו בתקופה ההיא, ואמר: אני מנסה להכניס לניגונים שלי את הכח של החסיד, לצחוק ולבכות כאחד, שכן בימים כאלו, ימי צרה, כל אחד זקוק לזה.

אחד הניגונים היותר בולטים ומפורסמים שחיבר בעת שהותו בוילנא והפכו לנחלת רבים נתפרסם ברבות הימים בשם ה'וילנער ניגון' שחובר לתפילת טל, הניגון הזה הכירוהו על בוריו השרידים שנותרו מוילנא, למרות הקושי בהבעת הניגון על סלסוליו הרבים אשר רובו מתאים יותר לנגן כסולו יחיד, לא היה בנמצא בן וילנא מהתקופה ההיא שלא הכיר חלקים ממנו, ויודעי נגן הבחינו כי הניגון הזה יש בו מוטיבים מיוחדים ושונים מניגונים אחרים שחיבר רבינו.

את הניגון הביא לארץ ישראל החסיד ר' אלימלך הייבלום ז"ל שלימים היה מהמתפללים הקבועים אצל אדמו"רי מודז'יץ בביהמ"ד 'תפארת שאול' בתל אביב, ראוי לציין, שבמשך השנים נחסר בית אחד מהניגון שהלך לאיבוד ולא נשתמר בזיכרונו של ר' אלימלך ומשום כך נוצר קושי לשיר את הניגון שנקטע באמצעו ויצר נתק בין החלקים, ברבות הימים נגע הדבר ללבו של אחד מחשובי הבעלי מנגנים בחצר מודז'יץ החסיד ר' משה יוסל' בלוגרוינד ז"ל שחיבר בית מיוחד להשלים את הניגון ולחבר בין הדבקים, כך התנגן הניגון בפי החסידים במשך תקופה ארוכה, ועד היום מתנגן כך אצל זקני החסידים כפי ההרגל בכל השנים בתוספת הבית שחיבר ר' משה יוסל'. אלא שבשנים האחרונות נתגלה הניגון כתוב בתווים שנשתמרו מהתקופה ההיא והניגון בא לשלמותו כפי שחיברו רבינו בעל ה'אמרי שאול' זיע"א.

כאמור הניגון הזה ייחודי ואין בדומה לו, והתפרש ברבות הימים ע"י חסידים ואנשי מעשה כנבואה שהתנבא רבינו על תוצאות שנות הזעם והמלחמה, הדברים סופרו בכמה הזדמנויות ע"י כ"ק מרן האדמו"ר שליט"א ששמע זאת מהרה"ח הבעל מנגן רבי יצחק ליפא פישביין הי"ו שעפ"י עדותו מניצולים שהיו זכורים וחוו את אותה תקופה קשה מנשוא ופירשו את הניגון בבבואה דנבואה ורוח הקודש על תוצאת הצפון לעם היהודי במלחמה העקובה מדם והגזירה הקשה מנשוא שנגזרה באותם שנים שאיבד העם היהודי רוב מנין ובנין מבניו בארצות אירופה כשש מליון נפשות טהורות וקדושות.

הניגון מכיל ז' בבות. את ו' הבבות הראשונות פירשו שהם מיוסדים כנגד ששת מליון הנפשות שנספו בשואה, הבבות הראשונות מסולסלות ומוליכות את המנגן בין היהודים מקדשי ה' שהושלכו בחרפה ובבוז אל הגטאות ומחנות העבודה וההשמדה ומשקפות את הצרה הגדולה ואת חיי הפחד הנורא שיראו דבר יום ביומו ואשר רח"ל רבים הלכו ונכחדו או שנעלמו בלא להשאיר עקבות, בכל בבא מהבבות הללו ניתן לתת לבוש במילות תחינה ובקשה למכביר המסתתרים בין הצלילים והסלסולים ומתפרשים אצל כל אחד לפי ערך וגודל המצוקה שבה היה נתון באותה עת, מבבא לבבא הולכת ומתארכת התחינה והבקשה עד הבבא הרביעית הארוכה והמסתלסלת יותר מכולם.

בשתי הבבות הבאות משתנה מעט הסגנון ומבטא יותר סגנון של דבקות שבהם ניתן לחוש בבקשה ובתחינה שביקשו רבבות אלפי ישראל בשעתם האחרונה לבל יפלו ברוחם ויזכו להדבק בקודשא בריך הוא למסור נפשם על קדושת שמו יתברך בבחינת מה שאמר רבי עקיבא 'כל ימי הייתי מצטער מתי תבוא לידי מצוה זו ואקיימנה'.

הבבא האחרונה היא כיחידה בפני עצמה יוצאת מן הכלל ואינה דומה במהותה לו' הבבות הראשונות, ובאה להבדיל בין החיים לחיים, לרמז על היהודי ששרד את המלחמה האיומה וניצול מידי הנאצים הארורים ימ"ש, אחד מעיר ושנים ממשפחה ששרדו את ימי התופת והזעם, היהודי שהתגלגל ממחנה השמדה אחד למשנהו ראה וחווה את התופת ומלאך המוות היה לנגד עיניו דבר יום ביומו. והנה משאך יצא לחופשי מודיע הוא קבל עם ועולם, ש'למרות הכל', למרות האובדן הגדול והסתר הפנים שהופיע על עם ישראל, בכל זאת מבקש הוא 'לידע ולהודיע', שלעד לא יאבד את אמונתנו ותקוותו בבורא עולם כי 'נצח ישראל לא ישקר', ו'מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די' עדי נזכה לביאת משיח צדקנו בב"א.

מענין לענין, ראוי לספר כאן אודות ניגון אחר שחיבר רבינו בעל ה"אמרי שאול" בפולניה שלפני המלחמה על המילים 'עוזר דלים הושיעה נא' (בית אחד מהניגון מושר בהקפות שניות בהקפה השישית שתיקן רבינו בעל ה'אמרי אש' לזכר קדושי השואה הי"ד). שלא כפי שאר הניגונים הארוכים של רבינו שבמהלך הניגונים ישנם תנועות של בכי ותחנונים מחד והשתוקקות ודבקות מאידך אולם כולם מסתיימים בכי טוב בתרועות שמחה וניצחון, הניגון הזה היחיד שאינו מסתיים בתנועות של שמחה ונקטע כאילו באמצעו, כששאלוהו על כך סתם ולא פירש, רק כעבור תקופה הבינו שבניגון הזה שהוא האחרון שחובר בפולניה טרם פרצה המלחמה הרגיש את העומד להתרחש על עם ישראל בשנים הבאות וקטע את הניגון באמצעו בראותו כי אין בידו להושיע 'גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה'.