מודעותה העצמית של החסידות לנכסיה המוסיקליים באה לביטוי משמעותי במיוחד ביוזמתו של עו"ד ר' דוד זעירא, מחסידי מודז'יץ, להקים את 'המכון לתיעוד ושימור ניגוני מודזי'ץ' בשנת תשס"ד/2004 בעיר בני ברק.
בחסידות מודז'יץ שוקקת היצירה, הופעתם של לחנים חדשים בקצב כה מהיר מביאה גם לשכחתם של הניגונים הקודמים. נוכח תרבות על-פה – הקשה שבאיומים הוא השכחה. הניגונים החדשים מתרבים והולכים ומציפים את הקהילה, ורק מעטים מן הישנים מחזיקים מעמד במאבק ההישרדות הזה. הכרסום השקט של תהליכי השכחה הטבעיים באוצרותיה של מודז'יץ, הטריד את זעירא, חסיד מודז'יץ, שמשפחתו מתייחסת על ר' יחזקאל מקוזמיר, סבו של ר' ישראל ממודז'יץ. אף שמודעות זו העיקה על זעירא, שנפשו קשורה בנפש ניגוני מודז'יץ, שנים רבות,הוא קם ועשה למען הצלתם של הניגונים, רק כאשר שמע על הסתלקותם של שני יהודים מירושלים ומאנטוורפן, שעמם נקברו מאות ניגונים. זעירא החליט להקים מכון לתיעוד המורשת המוסיקלית של מודז'יץ. הוא ייחד למכון חדר שהיה מתחת למשרדו. את החדר אבזר בריהוט הולם, ורכש ציוד משוכלל של מחשבים ומערכות הקלטה מתקדמות, שבהם יתאפשר התיעוד האופטימלי של הניגונים.
גרעינו הראשוני של אוצר הניגונים היה אוסף לא גדול של הקלטות של סעודות ה'טיש' של אדמו"רי מודז'יץ, שהקליט ואסף ר' ידידיה קרימולובסקי. אחר כך הצטרפו אנשים נוספים ותרמו הקלטות השמורות אצלם. במכון החלו להיאסף ניגונים מאירועי העבר ומסעודות 'טיש' שבהם השתתפו זקני החסידות. ואולם לזעירא היה ברור, כי אוסף נאה זה מכיל רק אחוז קטן מהניגונים שיש לשמר. בתיווכו של הרבי, ה'נחלת דן', פנה אל ר' בן ציון שנקר, שאצלו האוסף הגדול ביותר של ניגוני מודז'יץ בעולם. זעירא יצא לדרך בלווית שני עוזרים אל ר' בן ציון שנקר היושב בניו יורק. זעירא מספר:
נסענו למרתף השטיבל של מודז'יץ בפלטבוש, לשם העברנו את כל ציוד ההעתקה שלנו. ואז מופיע ר' בן ציון עם קופסת עור שבתוכה כעשרים קלטות, ונתן לנו להעתיק. אחרי כשעה חזרנו אליו הבית, והשבנו לו את הקלטות. לקחנו ממנו עוד עשרים. מספרנו את כל הקלטותהאורגינליות והמועתקות, כדי למנוע כפילויות. כשהוא ראה שאנחנו רציניים ויסודיים הוא הכפיל את כמות הקלטות, והחל להביא לנו כמויות ענק של האוסף הנדיר שברשותו. עבדנו כמו מטורפים מסביב לשעון. לא ידענו לא יום ולא לילה. תוך ימים ספורים הגענו לסכום של למעלה מ-600 קלטות, שאורך כל אחת מהן כשעה וחצי, בהם שר ר' בן ציון. ואז, ביום שעמדתי לנסוע, ר' בן ציון הגיע אלי עם רכבו והכין לי הפתעה: הוא יצא החוצה, נשען על מקלו, פתח את המטען ואמר: 'בדירה הישנה בה גרתי קודם, הותרתי עשרות סלילים נוספים. קח אותם איתך לארץ. זו היתה בשבילי הפתעה אמיתית. ר' בן ציון, שכל חייו לא פתח את אוצר גנזיו לאף אחד, מביע בי את אמונו המוחלט, ונותן לי את האוסף הנדיר שלו כדי להעתיקו בארץ ישראל. עמדתי המום. סלילים עתיקים אלו היו אוצר אמיתי. היו שם ניגונים ישנים שהוא שר לפני 60 שנה עם טעם של יין המשומר… יחד עם ההקלטות הוא העניק לי מאה קילו נייר של תווים של ניגונים שכתב, שלו ושל מודז'יץ.[1]
כך נבנתה התשתית לתיעוד ולשימור ניגוני מודז'יץ, באישורו ובעידודו של האדמו"ר. לאחר שהגיע האוסף המכובד של ר' בן ציון שנקר, פתחו אף יתר זקני החסידים את גנזיהם בפני המכון: ר' איצ'ה ליפא פישביין ור' משה לרנר, שניהם בעלי תפילה במודז'יץ, וכן אוהדי המוסיקה הזאת מכל העולם, העמידו לרשות המכון את הקלטותיהם. אלפי ניגונים הועתקו מסלילים למדיה דיגיטלית. מחשוב החומרים והשימוש במערכות הדיגיטליות מבטיח הן את שימורם היאות, הן את רישומם וקטלוגם לפי מפתחות שונים: שמות הניגונים, שמות מלחיניהם, שנת ההלחנה, תאריך ההקלטה, נסיבות האירוע, חגים וחלקי התפילה וכן שמות המבצעים. כמו כן הניגונים שבמכון נרשמים בתווים.
בין ההקלטות הנדירות שמור קולו של האדמו"ר 'אמרי אש', ואף הקלטה אחת שבה שר ה'אמרי שאול' בעת מחלתו. כאשר שומעים אנשי המכון על קיומם של ניגונים נדירים, הם יוצאים מן החדר הבני-ברקי שמתחת משרדו של עו"ד זעירא, ובידיהם ציוד ההקלטה כדי לשמר כל ניגון נידח. הם דאגו אף להקלטות ברחבי העולם – בארה"ב, באנגליה ובבלגיה. טרם נמנו ההקלטות שבמכון, אך בוודאי יש בהן כמה אלפי ביצועים של ניגוני מודז'יץ, רובם ללא מלים. לאוצרות המכון הוכנסו כ-200 סלילים, שאורך כל אחד מהם – 6-8 שעות, ההקלטות כוללות לחנים שחוברו ושהושרו במשך ששים השנה האחרונות.
ר' בן ציון שנקר, הממשיך להלחין אף היום, לאחר שעבר את שנתו השמונים, שולח את תווי לחניו החדשים אל המכון שבבני ברק. כאן הם עוברים תיווי ממוחשב. כיום כ-30% מהחומרים המוקלטים במכון אף רשומים בתווים.
מעבר לפונקציה של השימור והתיעוד מהווה היום המכון מוקד פעיל בהוויה החסידית, ואף תורם לה. כך בשנים האחרונות הועלו הניגונים שחידש האדמו"ר לימים הנוראים מיד על המחשב, ומקהלת החסידים למדה את הניגונים דרך הדיסק, שיצא ממחשב המכון. בכל חג מרענן הרבי את זכרונו או לומד ניגון שמעבירים אליו חסידים מן המכון, ואחר כך הוא עושה בו שימוש בתפילת הימים הנוראים. כך לצד חידוש הניגונים המתרחש מדי התחדשותה של שנה, מאפשר המכון, באמצעיו המודרניים, לבסס גם את המסורת פנימה, בתוך החצר החסידית.
[1] מתוך חיים דגן "המסע בעקבות הניגונים האבודים", קול העיר בני ברק, שביעי, ח' אלול תשס"ז, עמ' 31-32.