מתוך הספר 'נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה'
גדולתה של מודז'יץ בעולם הנגינה של החסידים התבטאה גם בשפע הכשרונות החשובים שנתגלו בקרב חסידי מודז'יץ, שהיה להם ערך חיוני בנגינה. לאדמו"רי השושלת היו כנראה סגולות מיוחדות באופן יצירתו וביצועו המוסיקלי ובאמצעי העידוד, שאפשרו להצמיח על קרקעו מנגנים 'מתוך השורה'. בנגינה הכללית של החסידים היו מלבד אותם הצדיקים המחוננים בכשרון זמרה ויצירה, גם חסידים רבים שלניגוניהם יצא שם בכל רחבי השושלת, ושמותיהם נשכחו במשך הזמן, בעוד שנגוניהם שרירים וקיימים, בלי לדעת שם מחבריהם. נגוניהם נעשו לאנונימיים, כלומר, בבחינת נגונים בלי שם ומוצא שנעשו לעממיים ונפוצים ביותר. במודז'יץ הועמדה הנגינה במרכז הפעולה, ומאז קמה שאיפה לשקוע בצלילים. והיא שחיזקה את עיצוב הסגנון המיוחד לנגוני מודז'יץ. כמה ממנגני מודז'יץ אין להם במה להתבייש בהתייצבם ליד הצדיקים, ויצירותיהם יש בהן להשלים את התמונה הכללית של שושלת בית מודז'יץ המבורכת בעשירות מוסיקלית.
במקום הראשון בפמליית המנגנים של האדמו"ר רבי ישראל ממודז'יץ זצ"ל עמד החסיד- המנגן רבי יודל קויפמן איידלזון, שהיה אחד היוצרים האהובים בזמנו על רבי ישראל, וניגוניו היו קרובים קרבה רוחנית-מוסיקלית לניגוני רבו.
בעל טנור לירי חזק היה ר' יודל, וזמרתו 'בקעה שחקים' והיתה לשיחה בפי כל. הוא היה גר בעיר וורשא וכיהן בתורת חזן בבית הכנסת 'חברת ש"ס הפולנית' אשר ברחוב פרנצישקנסקה 27, ועל יד זה גם כגבאי. תווים ותורת הנגינה לא ידע, וכנראה שאי ידיעתם לא שמשו מכשול בדרך יצירתו. ההבדל היה, שהיוצרים שלמדו במכון למוסיקה יצרו את ניגוניהם בישיבה על השולחן תוך מאמצי מחשבה, והם מעבירים את בישולי רעיונותיהם מן המוח על הנייר בתווי נגינה. ואילו מנגני החסידים היו יוצרים את ניגוניהם בדרך הליכתם לבית הצדיק או לבית המדרש, או באמצע עיסוקם, משאם-ומתנם, בלי שיעלו אותם על הכתב, ורובם עלו יפה.
ניגוניו הצטיינו ראשית כל בקרבתם הרוחנית לניגוני מודז'יץ. אבל לא חסרו להם חן ונועם משל עצמם. רב היה יבולו בניגונים, מהם ארוכים ומהם קצרים, והוא ניסה כחו אף ביצירת 'אופירות' וגם מהסוג 'וולס'. מקודם היה משמיע אותם בפני הצדיק רבי ישראל, והוא חרץ עליהם את משפטו, מי לשבט ומי לחסד, מי לגניזה ומי להפצה. ולא עוד אלא שהצדיק הראה בהם ענין רב והיה שר מיצירותיו בזמירות השולחן. ומעשה אבות סימן לבנים. בנו הרשיל כבר היה חזן מושלם וכהן בחזנות בווילנה.
במסיבות שבת של הצדיק היה שר בקביעות 'מנוחה ושמחה' בליל שבת, 'שבת היום', או 'שיר המעלות' ביום שבת, 'ברוך א-ל עליון' בסעודה שלישית. ורבים באו במיוחד לשמוע אותו מזמר, גם מבחינת קולו הנעים וגם את נגוניו שהיה מחדש תמיד. כינויו בפי כולם היה: 'קארוזו היהודי'.
הודות למקצועו, החזנות, הנמנית לאחד המקורות ביצירה המוסיקלית, היה זמנו פנוי יותר ויכול היה להקדיש את כוחו וכישרונו, זמנו ומרצו ביצירת ניגונים. תבונתו בסבך הצלילים אפשרה לו להשפיע השפעה מבורכת בשדה היצירה, הוא נפטר בשנת תרע"ד.
