אני מאמין – הרכבת המתנגנת

מאמרו של הסופר פ. פלקסר מתוך הספר 'נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה'

     '…פנו דרך! רכבת מוות גדושת אלפים יהודים מובלים לשחיטה לכבשני האש דוהרת בכל מהירותה', ואמנם הנהלת הרכבת שקיבלה כבר את הידיעה על התקרבותה של הרכבת עם 'המטען החי', פינתה למסילה שנייה את התנועה האזרחית שלא תהיה לפגע בשעה שגלגלי קרונות המוות יחליקו על פסי המסילה. צפצוף חד שהושמע ממשרוקיתו של שומר הדרך בישר כי הכל בסדר ועוד מעט ותישמע נשימתו של הקטר הנוהם והדו החלוד של חיכוך הקרונות והתנגשותם יישמע למרחקים, במעמקי היער, ויעוררו את שלוותם של חיות השדה והכלבים הנבחנים לשלח את שן נהימותיהם ונביחותיהם לעבר החיה הגועשת הפורצת להבות-אש וקורעת לגזרים מתוך אקט של נקמה דורסנית את השקט הדומם של האטמוספרה הקופאת. כלבים מסכנים! המעט לכם כי אין אתם באים לעזרה למבחר היצירה האלקית, אלא עוד מוסיפים נביחת-כלב לעבר אנשים המובלים לשחיטה ונידונים להיחנק ברעל שהמציא גזע אנושי, ומי יודע, אולי אתם כלבים מטומטמים שכמותכם מסוגלים הנכם יותר מבני-אדם לדלות את עומק הטרגדיה של המובלים לטבח ומשמיעים נביחת מחאה נגד אנשים שמתאכזרים ליצירי אנוש שהורדו למדרגת כלבים וחיות רעות. אבל האם אין אתם רואים שכלבי-אדם אלה אינם ראויים להיכנס למשפחה הכלבית שלכם? הם ביישו את הכלבים האמתיים.

ואתם על תעצבו למעשיהם הם… אבל בין כה וכה – וטרטור גלגלי הקרונות גבר, הרכבת אצה- ורצה לעבר מיידנק עם עשרים אלף יהודי ורשה שהוצאו עוד הבוקר ממיטותיהם החמות, מדירותיהם השקטות, ומעבירתם 'למקומות בטוחים' לאי-שם שמציאתם של היצורים האומללים הללו לא ידאיגו כבר את חלאת המין האנושי.
המותר להציץ מה מתרחש בפנים קרונות המוות?

אה, בבקשה, מה אתם רוצים למצוא שם חוץ מפרפורי גסיסה ואנקות מוות של הולכים לטבח, צווחות מבעיתות של אנשים שנשתגעו ופיעות חלשות מפיות תינוקות, הנחנקים בתוך שקים ממולאים גופות ילדים שנדחסו ע"י מגפו המסומר של הנאצי האיום והאכזרי, אבל מה זה קרה? דומה איזה צליל של חיים מתמלט מחומר גדוש זה. מה? הגם אנשים המובלים לשחיטה שרים? ואולי מהתלים בנו הנאצים הארורים?

אבל בוא ואראך, הבט, יהודי זה המכורבל ומצונף כולו בתוך סמרטוטי בגדיו, פניו חיוורים כסיד, ושני קצוות זקנו, שכולו הפך לבן משך יום אחד, רועדים ברעידה קדחנית, עושה תנועה לעבר שכנו, בקרון המוות, הוא לוחש לו על אזנו ומתחנן לפניו שלמען השם יזכיר לו את המנגינה שהרבי ממודז'יץ שר ביום הכיפורים בשעת אמירת-העבודה, רוצה הוא להיזכר דווקא מהפזמון של 'מראה-כהן'

אבל – מפני מה לך עכשיו לדעת מנגינות בכלל? עונה לעומתו חברו, שנועץ בו מבט חד, בחשבו שהוא השתגע מרוב צרות. אבל החסיד ממודז'יץ אינו שם כבר לב לשכנו, הוא אינו רואה בכלל שום אנשים לפניו. דומה, מקומו הועתק עכשיו ליד העמוד אצל הרבי ממודז'יץ, והוא הבעל-תפילה משמיע לפני קהל החסידים אחת מהקומפוזיציות המובחרות שלו…

פתאום סופק הוא כף אל כף, במוחו נתבשלה כבר המנגינה המופלאה 'אני מאמין', מנגינת המוות.

הוא משמיע בזה אחר זה צלילים שקופים, טונים דקיקים המתערבבים עם גניחות הגוססים ופרכוסי ההולכים למות.
אבל, האמנם – מתפלאים היהודים שוכני קרונות המוות – מסוגל מישהו מאתנו לשיר בקול ערב ומושך לב כזה? אין זאת שמן השמים מלווים אותנו במנגינת אבל, במצעד המוות?

אולם שמע יהודי ושים אוזנך כאפרכסת! אתה המובל לשחיטה ועוד מעט תשאף לתוך לבך את גלולת המוות של הרעל הממית, מה שרים שם לכבודך ולכבוד מיתתך?

– אני מאמין. אוי! אוי, אני מאמין, ואעפ"י שיתמהמה,  אני מאמין, אני מאמין…

המודז'יצאי התפשט כולו מעצמיותו, הוא הפך כולו נציב מושר והוא מוציא מפיו ביחד עם טפות דם מריאותיו הלקויות – שירת חייו, שירת הנצח של העם הנצחי.

עברה-חמקה המנגינה לאורך כל הקרונות. לפתע פתאום החל כל פה שמסוגל עוד היה לשאוף לתוך קרבו את האוויר הדחוס הממולא פגרי בני-אדם מובסים ריחות מסריחים של אנשים דחוקים וצפופים – להוציא מתוכו הברות מקוטעות של שירת אני מאמין, והכל נתמזג למנגינה אחת נפלאה.

יהודי זקן הנוטה למות שאל בקול ענות חלושה לפשר ההמולה. צעק לו שכנו לתוך אזנו: אנו שרים – עם ישראל חי, חי, חי. אמור גם אתה – עם ישראל חי, חי, או : אני מאמין! עצם הזקן את עיניו, קמץ אגרופיו וצעק בשארית כוחותיו: עם ישראל חי, חי, אני מאמין באמונה שלמה שמשיח צדקנו יבוא במהרה – והוציא נשמתו בקדושה וטהרה.

דהרה הרכבת לעבר מיידנק, גלגלי הקרונות טרטרו, ט-ק-טו-ק, ט-ק-טו-ק, אני מאמין, אני מאמין, ט-ר-טור-, ט-ר-ט-ו-ר- אני מאמין, נשמעה יבבת הקיטור ושומרי הרכבת זה אל זה שואלים, מהיכן המנגינה הנפלאה, המתפרצת מתחת אופני הקרונות. עמדו כולם תוהים ומשתאים ולא יכלו להבין לפשר 'הרכבת המתנגנת… האמנם שרים היהודים בעצמם תפלת אשכבה לפני מותם?…'

ברגע של התרוממות הנפש ענה ואמר מחבר המנגינה, החסיד המודז'יצי: את חלקי בעולם הבא אני מוסר למי שיציל את חייו ויביא תווי מנגינת 'אני מאמין' לרבי ממודז'יץ. הושלך הס בקרון המוות. מיד הגיחו ממחבואם שני צעירים והבטיחו לו להעביר את תווי הנגינה לרבי ממודז'יץ בכל מחיר. עלה אחד על כתפי השני ובפצירה שהיתה שמורה אצלו עשה חור בסיפון הקרון, הציץ הראשון דרך החור החוצה ואמר: רואה אני שמים כחולים נמתחים מעל ראשינו וכוכבים מנצנצים וירח בעל פרצוף אבהי מסתכל בי. ומה אתה שומע? שאל השני. החוויר הראשון כולו כסיד וענה: אני שומע את מנגינת ה'אני מאמין' המושרת ע"י מלאכי השרת והדה עובר בכל שבעת הרקיעים. מיד יצאה בת קול מן השמים ואמרה: אוי להם למחריבי עולמי ואוי להם לרוצחי בני! התעטפה כנסת ישראל שחורים ונעמדה לפני כסא הכבוד וביקשה רחמים על ישראל, הראתה על אותה רכבת המוות המתנגנת שאפילו על סף המוות אומרים בניך שירה ומאמינים בך, ואתה – אלקים בשמים, אינך חומל עליהם—

מיד נשמע קטרוג בעולמות העליונים וסמאל וסייעתו יצאו לקטרג על ישראל, חזרה כנסת ישראל שחוחה ורצוצה, כי נוכחה לראות שאין שעת רצון לפני כסא הכבוד—-

ומאותם שני יהודים ששמו נפשם בכפם בכדי להציל את תווי המנגינה של ה'אני-מאמין', אחד נהרג בקפצו מהקרון והשני ניצל והביא במו ידיו את תווי המנגינה לרבי ממודז'יץ שמצא את מקלטו באמריקה.
שמח הרבי שמחה גדולה ואמר לשליח: להוי ידוע לך, ברגע שהושרה מנגינת ה'אני מאמין' ברכבת- המוות נעו אמות הסיפים של העולם ונזדעזעו עמודיו. אמר הקב"ה וכי עושה אני את תורתי חלילה פלסתר? אלא כל אימת שהיהודים ישירו את ה'אני מאמין' אזכיר לפני את ששת מיליוני הקרבנות ואחמול על שארית עמי.
מספרים, שבאותו יום כיפור שהרבי ממודז'יץ שר בראשונה את ה'אני מאמין' נתמוגגו עיני קהל הנאספים – כעשרת אלפים במספר – מבכי, והוזילו דמעות כמים לתוך ים הדמע והדם של עם ישראל. התפשטה חיש מהר מנגינת ה'אני מאמין' בכל קצווי התבל, ובכל מקום ומקום, יהודים שרים מתוך דבקות ואמונה באלקים יתברך, וכשמעיני ישראל זולגות דמעות בשעת שירת ה'אני מאמין', מיד, נזכרת לפי כסא-הכבוד אותה 'רכבת-המתנגנת' וכל קטרוגי השטן משתתקים כהרף עין—

(הערה ממערכת האתר: מאמר זה הוא יצירה ספרותית בלבד ואין להתייחס לנאמר בו כעובדות היסטוריות אמיתיות ונכונות).

מי היה יוצר המנגינה של 'אני מאמין'?
מתוך הספר 'נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה'

בעיתון יהודי המופיע באמריקה נשאלה שאלה: כידוע שרים עתה בכל מקום את 'אני מאמין באמונה שלימה' בניגון עצוב קורע לבבות, ששרו קדושינו היהודים בדרכם למשרפות המוות שהוקמו בידי הנאצים ימ"ש. אולי אפשר לדעת, מי היה היוצר של אותו נגון עצוב, וכיצד הגיע אלינו?

תשובה: מחבר הניגון היה ר' עזריאל דוד פסטג, מחסידי האדמו"ר רבי שאול ידידיה אלעזר טאוב ממודזיץ זצ"ל. כשהובילו הנאצים את ר' עזריאל דוד פסטג מאוטבוצק למשרפת טרבלינקה, היה שר את 'אני מאמין' ברכבת המוות, ורבים שרו אתו. כמה מהיהודים שנסעו אז אתו ניצלו בנס והגיעו לארץ-ישראל, והם שלחו את נגון ה'אני מאמין' לאדמו"ר ממודז'יץ שהיה באותה העת באמריקה. ר' עזריאל היה יוצר ניגונים, ומיד רשם את הניגון ששר ברכת בכתב תווי נגינה, ואת התווים שלחו היהודים שניצלו לרבי ממודז'יץ, וממנו נפוץ הניגון בכל פינות אמריקה.

והעורך מוסיף: היתה לי הזכות לשמוע את הרבי ממודז'יץ כשהיה שר את 'אני מאמין' בסרטוגה ספירנגס אשר במחוז ניו יורק, הרבה אנשים ישבו בפנים ובחוץ, ומעיני כולם זלגו דמעות רבות בעת ששרו את הנגון העצוב והבכייני הזה.

ניגון האמונה
מתוך גליון 'שיחת השבוע' מס' 654

קולו הערב של ר' עזריאל-דוד פסטג היה שם-דבר בוורשה כולה. רבים נהרו אל בית-הכנסת שבו נהגו ר' עריאל-דוד ואחיו, אף הם משוררים בחסד, להתפלל בימים הנוראים. ר' עזריאל דוד היה עובר לפני התיבה  והם ליוו אותו כמקהלה. הוא ניחן בקול רם, צלול ומרגש, שסחף את כל שומעיו.

חייו החומריים היו צנועים למדי. הייתה לו חנות גלנטריה קטנה, וממנה התפרנס בכבוד. את עיקר סיפוקו ואושרו שאב ממקור אחר – מעולם הנגינה. ניגוניו המרגשים עשו את דרכם היישר לאוטבוצק, אל בית מדרשו של רבו , רבי שאול ידידיה אלעזר ממודז'יץ, אמן ניגון בזכות עצמו, שחיבב מאוד את ניגוניו. החסידים  בסביבתו של הרבי כבר ידעו , כי יום שבו הגיע לחצר ניגון חדש של ר' עזריאל-דוד, הוא יום חג לרבי.

שמי אירופה התקדרו בעננים שחורים, ענני הכיבוש הנאצי. ר' עזריאל-דוד פסטג, היה על הרכבת לטרבלינקה. קולו הערב של ר' עזריאל-דוד פסטג היה שם דבר בוורשה כולה. רבים נהרו אל בית הכנסת שבו נהגו ר' עזריאל-דוד ואחיו, אף הם משוררים בחסד, להתפלל בימים הנוראים. ר' עזריאל-דוד היה עובר לפני התיבה והם ליוו אותו כמקהלה. הוא ניחן בקול רם, צלול ומרגש, שסחף את כל שומעיו.

חייו החומריים היו צנועים למדי. את עיקר סיפוקו ואושרו שאב ממקור אחר – מעולם הנגינה. ניגוניו המרגשים עשו את דרכם היישר לאוטווצק, אל בית מדרשו של רבו, רבי שאול ידידיה אלעזר ממודזיץ', אמן ניגון בזכות עצמו, שחיבב מאוד את ניגוניו. החסידים בסביבתו של הרבי כבר ידעו כי יום שבו הגיע לחצר ניגון חדש של ר' עזריאל-דוד, הוא יום חג לרבי.

כעת נדחס ר' עזריאל-דוד, עם אלפים מאחיו היהודים, באחת מרכבות המוות, בדרך מוורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. האוויר בקרון הבקר העמוס היה מחניק. אנשים, נשים וטף, ששיוועו למעט אוויר ומים ,נדחסו באכזריות על ידי החיות הנאציות. קודם לכן הופרדו זוגות זה מזה, ילדים נקרעו מידי אימותיהם וזקנים כושלים נורו למוות לעיני יקיריהם. הרכבת יצאה לדרכה. ר' עזריאל-דוד היה מכונס בתוך עצמו. שקשוק הגלגלים המונוטוני, עם מעט האוויר שחדר פנימה מבעד לחלון הקטן ,השקיטו במקצת את האווירה. האנשים עמדו דבוקים זה לזה, נאנחים ונאנקים בשקט.מול עיניו של ר' עזריאל-דוד קמו לפתע מילות העיקר הי"ב: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא." הוא עצם את עיניו והתעמק במילים ובתוכנן. דווקא עכשיו, אמר בלבו, כשהכול נראה אבוד, נבחנת אמונתו של יהודי.

ופתאום החלו שפתיו לפזם נעימה שקטה וחרישית. הנעימה השתפכה לה, ואט אט חברה אל המילים עד שהתאחדה עמן. דבקותו של ר' עזריאל-דוד גברה והלכה מרגע לרגע. עיניו עצומות וגופו דחוס, אבל רוחו מתנתקת מנסיבות הזמן והמקום ונוסקת אל על.הוא לא חש כלל בשקט המוחלט שהשתרר בקרון ובמאות האוזניים הכרויות בתדהמה למשמע הצלילים המופלאים, שכאילו נלקחו מעולם אחר לגמרי. הוא גם לא שמע את הקולות המצטרפים בהמשך לשירתו, בתחילה בשקט, ומרגע לרגע בקול גובר והולך.הנעימה המרגשת, עם המילים הקדושות, חברו לאמונה הטהורה שבלבבות ופרצו מתוכם בשירה גדולה ואדירה. קרון שלם, דחוס באנשים מושפלים, מורעבים ומדוכאים, העושים דרכם לטרבלינקה, שר בעוז: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה…"

שעה ארוכה נמשכה השירה המופלאה הזאת.לפתע, כמתעורר מחלום רחוק, פקח ר' עזריאל-דוד את עיניו והביט נכחו.עיניו היו אדומות מבכי ולחייו רטובות מדמעות. הוא היה נסער מאוד. "אחים יקרים!", פנה אל הסובבים אותו, "הניגון הזה הוא ניגונה של הנשמה היהודית. זהו ניגון האמונה הטהורה, שגם אלפי שנות גלות ורדיפות לאיכלו לה." קולו נחנק לרגע. "רוצה אני להציע לכל מאן דבעי עסקה בלתי שגרתית: מי שיקפוץ מהרכבת, יציל את עצמו ויצליח להביא את הניגון הזה אל מורי ורבי האדמו"ר ממודזיץ, מעניק אני לו מחצית מחלקי בעולם הבא…"
ר' עזריאל-דוד התרומם על קצות בהונותיו וסקר את ראשי האנשים. כעבור רגע הורמו שתי ידיים. אלה היו שני בחורים

צעירים שכוחם עוד עמד להם. "מקבל עלי", אמר האחד. "מוכן לעסקה", החרה-החזיק האחר. כעבור שעה קלה הצליחו השניים בעזרתם של האחרים, לפרק את הקרשים שסגרו על החלון הקטן שבמרומי הקרון. הם נפרדו מאחיהם וקפצו בזה אחר זה מתוך הרכבת השועטת.

כעבור זמן התייצב על סף דלתו של הרבי ממודזיץ בארצות הברית אחד מהשניים. התברר, כי חברו התרסק אל מותו בקפיצה מהרכבת, ואולם הוא ניצל והצליח להימלט מהתופת. הוא נכנס אל חדרו של הרבי, גולל באוזניו את הסיפור המלא ושר לפניו את ניגונו של ר' עזריאל-דוד, חסידו. כל אותה שעה ישב מולו הרבי ומירר בבכי.
הרבי ממודזיץ הוא שהפיץ את ניגונו של ר' עזריאל-דוד פסטג בכל העולם כולו. "עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים," אמר, "ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח צדקנו".

על קדושת ה'
מתוך מאמר על רבי עזריאל דוד פסטג הי"ד שהתפרסם בבטאון מודז'יץ
כתיבה ועריכה: הר"ר שלמה אברהאם הי"ו ממכון גנזי ראשונים – לחקר והנחלת מורשת בית מודז'יץ

השמים התקדרו, ימים של הסתר פנים, אימה וחשיכה ירדו לעולם במבול של אש וגפרית שניתך על עם ישראל, מבול שהעלה בלהב ששה מיליון קדושים וטהורים ובהם אלפי חסידי מודזיץ מכל רחבי פולין, אך ר' עזריאל דוד כמו לא שת ליבו לכל אלו והכין את עצמו לקראת עלותו על מזבח קידוש ה', הן עולה תמימה צריך שתהיה בלא שום סרך מום חלילה. זכר הוא היטב את האימרה המוד'יצאית אשר שיננו באוזניו חזור ושנן רבותיו בעל ה"דברי ישראל" זצ"ל ובנו בעל ה"אמרי שאול" זצ"ל האומרת 'שטענדיק געזינגען', בכל מקום ובכל מצב צריך לשיר בביטחון מוחלט בקב"ה ומה שיעלה ברצונו יתברך זה מה שטוב עבורנו, וכי קלה היא בעינכם… וכי בעת כזו של ניסיון ייתן לעצמו ליפול אל זרועת הייאוש חלילה, כך מתהלך לו ר' עזריאל דוד בימי סער אלו ומתעלה טפח ועוד טפח כמתכונן לרגע הגורלי שנגזר עבורו.

שנת תש"ב היא השנה שבה נשלחו רוב יהודי וורשה אל דרכם האחרונה במחנה ההשמדה טרבלינקה, במשלוח הזה גם נלקח ר' עזריאל דוד בהיותו אך בן חמישים ושתים שנים יחד עם בני ביתו אשתו ובניו: יחזקאל [שנקרא על שמו של רבי יחזקאל מקאזמיר], מוטל, שמואל אליהו [שנקרא על שמו של רבי שמואל אליהו מזוואלין], ובנותיו [מלבד בתו היחידה שעלתה לארץ ישראל טרם פרוץ המלחמה וכך נותרה נצר למשפחתה והקימה את ביתה עם הר"ר ישראל זילברצן ז"ל].

האוויר מלא ביללות ובכיות, אנשים נאנקים תחת מטר מכות ונדחסים כבהמות אל תוך קרונות משא, אין אוויר אין מים, אך ר' עזריאל דוד בשלו כאילו נמצא בעולם אחר לגמרי, אין הוא חש דבר בכל הסובב אותו, דווקא מתוך הייאוש כמו מזדעקת מתוך ליבו שירת האמונה הנצחית שירת 'אני מאמין בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה אם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא' אני מאמין… אני מאמין… פה יהודי נופל, שם זקן מתמוטט, ור' עזריאל דוד בשארית כוחותיו מצפה, מייחל משתוקק, כוסף לתקן עולם במלוכת ש-ד-י ונגינה זו כמו נמשכת והולכת וסוחפת אחריה את כל יושבי הקרון הדחוק כשכולם מזמזמים אט אט ומדקה לדקה מתגברת השירה בעוצמתה כשכולם מצטרפים ומסתופפים סביב ר' עזריאל דוד במאמץ אחרון ועילאי בתענוג רוחני טרם עלותם על מזבח ה'.

לפתע כמו ניעור הוא מאיזה חלום, נעמד ר' עזריאל דוד על רגליו ומכריז אל יושבי הקרון: עשו נא עימדי חסד, אנא מכם, אם מישהו מכם יזכה ויעזרהו ה' יתברך להינצל מן התופת, מבקש אני ממנו בכל לשון של בקשה להעביר את הניגון הזה לרבי הקדוש ממודז'יץ היושב כעת באמריקה.

אחד היהודים שקפץ מחלון רכבת המוות, זכה אכן להינצל ולברוח תוך כדי המלחמה לשוויץ, שם העלה את תווי הניגון על הנייר יחד עם הסיפור המופלא המתלווה אליו ושלח אותו על ידי שליח לניו יורק אל הרבי ה'אמרי שאול'. באותו היום – מספר הרה"ח ר' בן ציון שנקר הי"ו – התקיימה שמחת ברית לאחד מנכדיו של הרבי, היה זה בחודש ניסן תש"ה, באמצע הסעודה הוציא הרבי ה'אמרי שאול' את המכתב והראה אותו לעומדים סביבו בנוכחות כ"ק האדמו"ר מסטאלין זצ"ל וכ"ק האדמו"ר מקופישניץ זצ"ל והרב יצחק הוטנר זצ"ל וביקש ממני לשיר את הניגון מתוך הכתב, התחלתי לשיר את הניגון בנוכחות הקהל הרב שנכח במקום, תוך כדי שהציבור לומד ומלווה את הניגון, ומעיד ר' בן ציון כי עין אחת מהמשתתפים לא נותרה יבשה לשמע הניגון וסיפור הצלתו. הרבי ה'אמרי שאול' התבטא אז: 'כאשר ר' עזריאל דוד שר את ה'אני מאין' בודאי נעו אמות הסיפים בעולמות העליונים'.

בסיום הסעודה, שמע ר' בן ציון איך מדברים ביניהם הרבי ה'אמרי שאול' והרב יצחק הוטנר [שכפי האמור היה משתתף בסעודות אצל ר' עזריאל דוד בוורשה], שאכן תנועות הניגון מזכירות את תנועות ניגוניו של ר' עזריאל דוד הי"ד.