ניגון ה’אזכרה’

ניגון הייסורים 'אזכרה' / מתוך מאמרו של מ.ש. גשורי בספרו 'נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה'.

א

בין הצדיקים המנגנים בני התקופה האחרונה אשר בפולין ניתן לנו להכיר מנגן בעל שעור קומה, הצדיק רבי ישראל טאוב ממודז'יץ שעל נהר הויסלה. הוא נתגלה בניגוניו – שהיה בכולם משום מתן סיפוק לקהל, שקיבלם בהתעניינות יוצאת מהגדר הרגיל – כאישיות מוסיקלית חזקה, השולט גמור בסגנונו, בתכונות ובקווים המיוחדים, כפי שהתוה לו בנגינה.

מהניגונים הרבים שהולחנו על ידו ונתנו ביטוי ליצירתו, מושך ביותר את תשומת הלב נגון ארוך ומסורבל מלא שגב הוד, בעל זרם נעימות, שופע ונובע, הידוע בשמו 'נגון האזכרה'. מי אינו יודע, או מי לא שמע את שמע יצירה מוסיקלית זו של הצדיק ממודז'יץ? הניגון, שנתחבב על שומעיו, היה למאורע בעולם הנגינה של החסידים בפולין, וזכה לפרסום גדול, אם בשל ציוריותו הרבה ואם בשל תכונות וסגולות אחרות, ודומה בהיקפו לסימפוניה. הניגון משמש מקור לצלילי כאב ויגון ומדובב את הלב והרגש, ונוצר בנסיבות מיוחדות, בלתי שכיחות, בשעת מחלה ורגעי כאב, בשעה שסכנת המוות וחדלון הקיום מרחפת ומאיימת על האדם, שאז מתייחד עם קונו ושוקל בפלס את מעלליו, וכל מחשבותיו מכוונות כלפי מעלה, ואף בארג הצלילים. הניגון, המצטיין בתפיסתו המקורית ביכולת טכנית, נוצר בידי מחברו עם טבעו הרגשני החולם, בימי אסונו הקשה ביותר, עת הוקטעה לו רגלו האחת, ומתהום סבלו הפרטי דלה רבי ישראל עם דמיונו ההוזה את האור הגדול בשפת הצלילים. יודעי נגן בחסידות רוצים לשמוע בניגון האזכרה כעין אוטוביוגרפיה של היוצר, זעקתו על ייסוריו וגורלו הקשה בשעת מחלתו.

היצירה – טמפרמנט טבעי וטעם משובח מבצבצים הימנה בשפע. אין היא מכילה תפיסה של פלפול. לא באו בה הברקות מיוחדות, אלא צליליה מובעים באורח טבעי, ביושר ואמת. בולט בה הלך נפש של התעמקות, כתוצאה מנעימה מקוננת טרגית המזעזעת באנחותיה את הלב. אך ברגע הנכון נשתנה הלך הנפש הנוגה ועובר לנעימת עליזות וכואבות כאחד.

מן הראוי לייחד פעם את הדיבור על פרשת הניגונים הארוכים בחסידות, שקמו הודות לפרי כישרונם של חסידים מנגנים כר' אביש מאיר ברנדסדורפר מצאנז, ר' ליזרקה מלודז' ואחרים. אופי האריכות בניגון היה אמנם בניגוד למסורת הניגון החסידי הראשוני, שהתאים יותר לאופי הנגינה המזרחית, שהיא סימטרית ותמציתית. 'נגונים ראשונים' מנו לא יותר משתים או שלש בבות, והבאים אחריהם לא עלו בשום פנים למעלה מארבע. נגון בעל ארבע בבות היה חזיון נדיר בחסידות בשנות תקופותיה הראשונות. בדברי ימי הנגינה החסידותית מצויה ההנחה כי רק מימות רבי חיים מצאנז הגליצאית ורבי יחזקאל מקוזמיר הפולנית החלו להאריך ולמשוך באמת הניגון, כתוצאה מהשפעת הנגינה האמנותית של המערב. המחדשים הראשונים באריכות לא היו צדיקים, כי אם חסידים מנגנים שהושפעו מרוח המערב בנסיבות שונות. ואמנם בניגוניהם אפשר למצוא כעין מזרח ומערב המשמשים בערבוביה, מעין מלחמה בין הסולם הקשה והרך שבאו חליפות בחולית הניגון הארוך והמגוון.

ומשום כך גדול כוחו של נגון 'אזכרה' שנוצר לא בידי חסיד מנגן בעל ידיעות בחכמת הנגינה, אלא בידי צדיק מנגן, בן לצדיק מנגן מובהק ונכד לצדיק נערץ בנגינה, כלומר: חוט הנגינה הלך ונשזר בידיים אמונות ועבר מאבות לבנים כנצר טיפוחים.

קדמו לו לניגון זה ניגונים אחרים בני אורך מסוים שנתקבלו בזרועות פתוחות בקרב החסידים. אבל אף אחד מניגוניו לא עשה רושם כה גדול כניגון 'אזכרה', שהוא אבן הפנה של ניגוניו, ולידתו שונה מאד מלידתם של ניגונים אחרים. עוד לא קרה בחסידות שצדיק השוכב על ערש דווי ירכז מחשבותיו דווקא ביצירת ניגון עשיר המחשבה. והרי הניגון עולה על קודמיו באריכותו ובמספר בבותיו. הוא מתחלק לשני חלקים עיקריים, וכל חלק מהוה שלל צלילים ובבות. מעטים מאד היודעים לשיר את כל הניגון מתחילתו ועד סופו ולשמור על שלמותו, בלי שיצטרך להפסיק ולחשוב על ההמשך הנכון. ואלה היודעים לשיר כהוגן את החלק הראשון היותר חשוב, שהוא כולו תפלה זכה ועמוקה בעלת צלילים מעודנים, הרי הספיקו להראות את כוחם, וכבודם חדש אתם.

האריכות בניגוניו לא באה סתם למלא את החלל, אלא כל חוליה הביעה רעיון מוסיקלי ומהלך חיוני בדרכו ביצירה. ניגון 'אזכרה', למרות אריכותו, הוא עולם מלא רעיונות, שכל חוליה הימנה יכולה לשמש יסוד לסדרת חוליות בבות. הוא ידע להבחין בין אריכות חיונית לאריכות סתמית, ולכן עולה ערך ניגונו הגדול של 'אזכרה' על הניגונים הארוכים האחרים שבחסידות. מספרים שכמה פעמים כששמע נגון שנקלט באוזניו, התחיל גם הוא לנגנו במסיבת שלש-סעודות, אבל קיצר והשמיט ממנו כמה חוליות. על שאלת בניו: למה החסיר מהניגון, השיב: אני מכיר את החוליות הטובות שחבר המחבר ברגשי לבבו, ואותם אני מנגן, ואילו השאר לא בא אלא למלאות את אריכות הניגון ואין בו תועלת, ואפשר להשמיטו.

נסיבות יצירתו של הניגון אינן יוצאות מהכלל. קרה לאדם הרגיל ביצירת ניגונים להתחלות. ובשעת מחלה, ובשעה שאינו מוכשר ליצור מתוך מצב רוח של יצירה על יד השולחן, הדמיון המוסיקלי פועל מאליו והפעולה אינטנסיבית מאד, וכה נוצר הניגון. ואולם כאן הפכו הנסיבות כעין אגדה המרחפת על הניגון ומוסיפה עליו חן ויופי נעורים. שני עיקרים לניגון החסידות: א) הניגון עצמו, בבותיו וחלקיו. ב) תולדות הניגון, כיצד ובאיזה נסיבות קם ויהי. העיקר השני מעורב ביסוד האגדי והסיפורי, והחסידים יודעים לספר סיפורים ואגדות על ניגון פלוני ואלמוני, על ניגוני מלאכים וכיוצא בזה, שיצרו הוי ניגוני בחסידות, עם שיחות ודברי תורה ברוח הנגינה, המתובלים גם במשלים הלקוחים מעולם הצלילים.

מתוך שמיעת הניגון ניכר כי שבילי תורת הנגינה היו נהירים לו יפה, אף שאין לחשבו שידע את המונח "קומפוזיציה" ויתר המונחים הטכניים של חיבורים במוסיקה. אך מניגון זה ניכר כי היוצר היה מולך בכפה בשדה הנגינה, וכל רז לא אניס ליה. ויותר שידע את תורת החיבור מתוך לימוד עצמי ידעה מתוך הרגש החם לצלילים שפעם בלבו. כי אמנם היה בעל נפש עשירה ועמוקה, איש הרגש והמחשבה, שעולמו הפנימי תובע מיצירותיו ניב מלא. הניגון שנחצב מקרב לבו ונפשו, עשיר בתוכן ויש בו ברכה רבה. המאזין המומחה מכיר בניגון טעם והבנה מפותחים למדי ולומד להעריך בו כראוי סגולת יוצר בעל טמפרמנט המעורר הדר כבוד ליוצרו.

הניגון מזעזע את שומעיו בתכנו העמוק. חרוזי הפיוט: אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר אלוקים מושפלת עד שאול תחתיה – מקבלים כאן ביטוי חזק במסגרת של הניגון, והשרטוט הלירי משוה עליו חן מיוחד. יצירה זו היתה לגולת הכותרת בניגוניו. רשמיה עזים במדה כזו שאינם ניתנים להפג על נקלה.

נזדמן לי כבר פעם לסקור על יצירה זו ברפרוף, ועם הייחוד עליה חושבני שהצרוף כאן נאה להם, וכה היו אז דברי: 'הנגון הארוך של אזכרה נמשל כיריעה ארוכה בעלת צבעים יפים שונים. בין החסידים חולקים בנוגע למספר חוליות השדרה של הניגון. קצתם אומרים שמורכב הוא משלשים ושש חוליות, ויש אומרים, שמספרן הנכון הוא ארבעים ושש. הצד השווה שבהם, שהניגון הולך ונמשך בלי סוף, ודמיונו כמעין מים חיים המפכה בלי להגיע אל קצהו.

והניגון עצמו מה טוב הוא ומה נעים. הניגון השוטף כזרם מצלצל, עתים פועם כהמנון חוגג ועתים ייזל כשיח נפש עצוב. הנה חוליה אחת רועמת כגל מאיר, מתגלגלת מלאה חיים, מזהירה ונעה, מאושרה ובהירה, וחוליה שנייה הבאה אחריה מתפוררת, יורדת אל הנהר הרחוק, חוליה רודפת חוליה, וטרם שהגיע פרקה של נעימה, בעוד שהדה יצלצל, ירעד ויגווע באוויר, הגיעה נעימה שנייה, כדי לשוב ולחיות ולהמשיך את אוצר שלל הצבעים ולעורר מתוך היקפם תמונות חדשות ושוב חדשות… ויחד ממלא הניגון מרחבים אין סוף.

גם נבוני דבר מודים, שבניגון של 'אזכרה' הוקמה יצירה נאה ומרהיבת אוזן, שביסודה מונח חומר כביר ועצום שנצבר בשקידת דבורים, יצירה אשר אבן פינתה היא בסתרי הנפש ובנימת הלב, והצלילים ממוצים וקולעים אל המטרה. בזה מונח סוד הקסם של הצדיק היוצר וכח המושך של הבעתו. הוא מגרה מתחילה ועד סוף את יצר ההקשבה של שומעיו. הוא נתן את הטוב ביד רחבה'.

ב

והנה פרשת הניגון, תולדותיו ולבטיו, כפי שנמסרה מפי בני הצדיק ממודז'יץ.

הצדיק חלה במחלת הסוכר, ולפי פקודת הרופאים החל לנסוע למטרת רפוי לקרלסבד עוד בשנת תר"ע. בגבור עליו מחלתו הבהילו אליו חסידיו את הרופאים הגדולים מוורשה שבאו למקום מגוריו העיירה מודז'יץ, היא איבנגורוד, שנקראה כך ברוסית לפני מלחמת העולם הראשונה, על שם המבצר הסמוך, והפולנים שינו את שמה לדמבלין. לפי הוראת הרופאים הועבר לוורשה ועמד תחת פיקוחם הרפואי. אך מכאוביו לא הרפו ממנו, גם אחרי שטיפלו בו כחודשיים. והוא אימץ את לבבו בגבורת עוז, ותמיד האירו פניו ברגשי צהלה, ועל שפתיו רחפו דברי צחות ונעימות. מצבו הלך ורע מיום ליום, כי לרגל הרעלת הדם ברגלו החולה החל החום להתפשט ביתר איברי גופו, עד שסכנה גדולה נשקפה לחייו. גדולי הרופאים שחשו לעזרתו ישבו בישיבה והחליטו שלמען הצלת חייו אין דרך אחרת אלא בקטיעת רגלו החולה, ולכן דורשים מהם לחתום בכתב ידם שהניתוח נעשה לפי רצונם ואחריותם, כי בין כך ובין כך הוא בסכנה, ואולי ירחם.

בעוד שאנשי הבית והפמליא מטכסים עצה מה לעשות, קרא להם הצדיק ואמר: 'הרגעו, גם לי מותר לחוות דעה, לדעתי עלי לנסוע מיד לברלין'. ואף שגדולה היתה הדאגה לנסיעה רחוקה עם חולה כזה, לא הרהיבו להתנגד לרצונו. ליתר תוקף התכנסו עשרה אדמו"רים וגדולי הרבנים, והם הסכימו לנסיעתו זו בברכה כי ה' ישלח עזרתו מקודש ומהרה ישוב לביתו ברפואה שלימה, בזכות תפילותיו וניגוניו שבהם משמח אלוקים ואנשים. והצדיק מאמשינוב אמר בהתלהבות: 'בזכות תפילותיך וניגוניך, שאלפי יהודים התעוררו על ידם לתשובה, ישלח ה' את דברו להעלות לך ארוכה ומרפא'. עוד באותו יום סודרו תעודות הנסיעה, ובלילה נסע הרכבת לברלין בלווית בני משפחתו, חסידים קרובים ובפקוח רופא. בשכבו בקרון השינה שברכבת לא יכול היה להירדם מגודל ייסוריו, ובקש לתת לו ספר הזהר לשם עיון, ו'לכל הפחות יהיו ייסורים של אהבה שאין בהם בטול תורה'.

יומיים אחרי הגיעו לברלין נעשה לו הניתוח ברגל בבית החולים של הפרופסור הידוע ישראליס ובהשגחתו הפרטית. במשך הניתוח הקיץ כמה פעמים מתרדמתו שנגרמה בכח סמי הרדמה וצעק 'רבונו של עולם'. הפרופסור הרגיעו. ובהביטו דרך החלון של בית החולים החוצה וראה את ברלין הכבירה עם טירותיה וכפותיה הנהדרים, נזכר בעיר הקודש ירושלים, ובפרצו בבכי רחשו שפתיו: 'אזכרה אלוקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה'. אז נוצר הניגון לפזמון 'אזכרה', והניגון היה לו למשיב נפש במשך ימי מחלתו והונח לו מעוצמת ייסוריו, וכשהיו נכנסים אליו בניו לחדרו, ובייחוד בשעות הערב, התעלה במחשבתו ואמר: 'נזמר נא ה'אזכרה".

וכששב לביתו בסוף החורף תרע"ד, ערך סעודת הודיה גדולה בוורשה, ובאמצע הסעודה בחצות לילה, ברך ברכת הודיה לה' על כל תגמוליו, וספר את סדר הרפתקאותיו ופרשת נגון 'אזכרה'. וצוה לבנו רבי שאול ידידיה אלעזר (האדמו"ר השני ממודז'יץ זצ"ל) לנגן נגון 'אזכרה' עם המלים. ואחרי שסיים, פתח הצדיק בהתעוררות ואמר: 'אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים (תהלים מב, ה). במה אזכרה? בנגינה, כמה שנאמר אזכרה נגינתי בלילה (עז, ז). כשנסעתי בפעם הראשונה לקרלסבד בשנת תר"ע והלכתי לטייל ברחוב, שאלתי את עצמי, לשם מה נשלחתי הנה? התקצר יד ה' לשלוח לי רפואה בביתי ולא להרחיק נדוד? אלא 'לתקוני שדרתוני' (לתיקון נשלחתי) ומן הסתם יש לי מה לתקן כאן. טיילתי ברחוב והתבוננתי ביופי העיר. חשבתי: הרי יודע נגן אני. אחבר נגון לאזכרה וכשישירו את הניגון, יתכן שתימצא נפש בישראל שתעלה על זכרה את גלות השכינה'. אז חיבר את ניגון 'אזכרה הקטן' והראשון. ובהגיעו לביתו אמר לבניו: 'הבאתי לכם מזכרת מקרלסבד'. וכשעמדו משתאים לפתרון דבריו, אמר להם: 'הבאתי לכם לדורון נגון 'אזכרה". בפעם השניה – המשיך לספר – נסעתי לקרלסברד בשנת תרע"א. ושוב היה בדעתי לחבר ניגון 'אזכרה'. אך בראותי שהיצר הבעל דין, מתגרה בי, הפסקתי להגות בניגון. ובפעם השלישית – בשנת תרע"ב – כשבליתי בקרלסבד, עלו במוחי רעיונות נעלים כאלה בחכמת הנגינה, שמעולם לא שמעתי ולא זכיתי להם. נוכחתי לדעת שהכל בא בגזירה מלמעלה, כי אין לך שום דבר בעולם, ובפרט מחשבה שבלב ובמוח, ככתוב: רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום (משלי יט, כא), שמתקיים בלי גזירה מן השמים. ואז התחלתי להגות באשיות הניגון הגדול של 'אזכרה' שהושר פה. חזרתי מקרלסבד הביתה, ונדמה לי שהבעל-דין שוב מפריע לי במחשבתי, ושוב חלה הפסקה בפיתוח מהלך הניגון.

והנה נסעתי ברלינה. אחרי סוכות, כשמצב בריאותי החל להשתפר, ציווני הפרופסור לנסוע לטייל בעיר. ראיתי את ברלין כלילת יופי שופעת והדר, ובעיני רוחי חזיתי לעומתה את ירושלים החרבה, ונזכרתי בפזמן המדבר על ירושלים: 'בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר אלוקים מושפלת עד שאול תחתיה', והתחלתי לשיר את 'אזכרה' בניגון. כשהגעתי לרחבת אלכסנדר הידועה, המשמשת מקום מרכזי לתנועה רבתי, ונגון אזכרה בפי, נגש אלינו גרמני אחד בעל פנים שוחקות ואמר: 'סע ירושלימה'. אמרתי: 'זהו סימן מובהק, שהגיעה השעה לשיר את ה'אזכרה'. וגם ספר הזוהר עמד על כך. דוד המלך אמר: שמחתי באומרים לי בית ה' נלך (תהלים קכב, א). אמרו במדרש, שגם ליצני הדור אמרו כך. ובכל זאת שמח דוד המלך. וזהו באור הפסוק: וירא בצר להם בשמעו את רנתם (תהלים קו, מד). ומקשים, האם בשעת צרה שרים? אלא שעל זה אמרו במדרש בקשר לפסוק: ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ומחולות (שמות טו, כ). מאין היו לנשים במדבר תופים ומחולות? אלא שהנשים הצדקניות היו בטוחות שיתרחשו להם נסים והכינו עוד קודם לכך תופים ומחולות. ומכאן, כשבאה עת צרה ושרים על הישועה העומדת לבוא, ה' ישלח את עזרתו מקודש'.

דברי הגרמני האלמוני על ירושלים עודדו את הצדיק לבצע את פרשת הניגון אזכרה. ואמנם הניגון הגיע באותה שנה לכלל סיומו. ולפלא, כי בקיץ של אותה שנה, שנת תרע"ד, פרצה מלחמת העולם, ובגלגוליו והשתלשלות הסבות בא הדבר לכלל ישוב בארץ-ישראל, שבו לוקחים החסידים חלק גדול, ובפיהם רנה ושירה על הפדות, ונגון 'אזכרה' מצא את תיקונו בקרב החסידים הבונים והיוצרים, המחדשים את חיי דבקותם והתלהבותם בארץ האפשריות המקוריות. ואף ירושלים החרבה מתחילה להתנער משוממותה.

כך יצר הצדיק ממודז'יץ יצירה שנולדה מתוך ייסורי נפש וגוף קשים, שאין בה רמז לצערו הפרטי, אלא שלמרות הצער על עיר אלוקים החרבה מבשרת היא הנאה ושמחה ונעשתה לשיר-השירים של ניגוני חסידות פולין בכלל ושל חסידי מודז'יץ בפרט.

ה'אזכרה הגדול'[1]/ מתוך מאמרה של שרה פרידלנד בן ארזה באתר פיוט

ניגון ה'אזכרה' הגדול הוא ניגון היסוד של חסידות מודז'יץ.[2] הניגון הושר והולחן על ידי אבי השושלת, רבי ישראל ממודז'יץ, בנסיבות מיוחדות במינן. הפלא שבניגון זה מורכב מהשתפכות הנפש ותעצומות ההבעה המשוקעות בו, וממורכבותו המבנית המוסיקלית, מצד אחד, ומן הסיפור הכרוך בנסיבות חיבורו, מצד שני. הרכב ייחודי זה של מה שיש בניגון ושל מה שסופר על התהוותו קובע את מעמדו כפסגת היצירה המודז'יצאית, ואף את ההגבלות שהוגדרו במודז'יץ ביחס לביצועו.

הניגון ומלותיו

ה'אזכרה' היא יצירה ארוכה ומפותחת ביותר. יש המחלקים אותה ל-32 בבות,[3] כלומר משפטים מוסיקליים, ויש המחלקים אותה ל-36 או ליותר בבות, וביצועה נמשך למעלה מעשרים דקות. היא מכילה דרמה רחבת היקף שניתן לשמוע בה תנודות נפש מגוונות – השָּׁר עובר בין קולות תחנונים, חרדה, מרירות וכיסופים היוצאים מלב רעוע, דואג, או מורתח בייסוריו, לבין קולות בוטחים הנובעים מעמדה של הדר מלכות חגיגי, וחוזר חלילה. משקלי הלחן מתחלפים במהלכו פעמים רבות, וכן מתרחשות בו מודלוציות בין מינור למז'ור וחוזר חלילה. את פשר תהפוכותיו של הניגון ניתן להבין מתוך עיון במלים, שאותן הלחין רבי ישראל ממודז'יץ. אלו הן מלות הבית הראשון בפיוט שכתב הפייטן אמתי, הנאמר בתפילת נעילה של יום הכיפורים –

אֶזְכְּרָה אֱלֹקִים וְאֶהֱמָיָה

בִּרְאוֹתִי כָל עִיר עַל תִּלָּהּ בְּנוּיָה

וְעִיר הָאֱלֹקִים מֻשְׁפֶּלֶת עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה

וּבְכָל זֹאת אָנוּ לְיָ-הּ וְעֵינֵינוּ לְיָ-הּ.

בטורים אלו מבטא הפייטן את הניגוד החריף בין מראה הערים הזרות, העומדות על תלן, לבין מעמדה השפל של ירושלים. לבו של הפייטן הומה לאלוקיו, שעירו – כך מכונה כאן ירושלים – נתונה במצב נחות מכול. האם יש בהמיית הלב הזאת חמלה ורחמים כביכול על הא-ל, שכך עלה לעירו? אם כך הדבר, הרי שהטור האחרון מהפך תמונה זו – שכן אלקים, ששמו משתנה כאן לי-ה, אינו השכינה הסובלת והמתפלשת בשפלותה, אלא הוא מקור נחמתו ומבטחו של הפייטן. אליו נשואות עיניו.[4]

לחנו של רבי ישראל עולה מן המלים, מלווה אותן, וממשיך בלעדיהן, שב אליהן ושוב ממשיך כשהוא נישא על רוחן, כפי שהיא נקלטת ברוחו של רבי ישראל עצמו, ללא חיתוך המלים. כך, בחלק מן הבבות מושר הטקסט ובבות אחרות הן מעין חלחול, הטמעה ושמא הדהוד של התמונות החריפות העולות מן המלים.

המלים המועטות חוזרות על עצמן פעמים אחדות במהלך השיר. מהלכו של הניגון אינו מלווה את טורי השיר כסדרם, שכן כבר בחלקיו הראשונים מופיעים כל שלושת הטורים הראשונים, המכילים בתוכם את הניגוד הקוטבי בין מצבה של ירושלים למצבן של יתר ערי העולם. כיוון שכך אין המלים מסייעות לאינטרפרטציה של מבנהו המורכב של הלחן, והוא נחווה כגעש ספונטני, לפחות באופן ראשוני.[5], גלי מצבים רגשיים שונים גואים בו חליפות. למשמע קטעיו המינוריים, המתחננים, של הניגון, עשוי השומע להזדהות עם כאבו של העם במצוקתו הלאומית והדתית ועם מרירותו; ואולם קטעי המארש הקצובים, שאף אליהם מגיע מסע מפותל זה, מעוררים תהייה. האם גולה בהם הבעל-מנגן ממודז'יץ מעצמו? האם הוא משאיל את קולו לפארן של הערים הזרות, והוא מתנכר בכך – לרגע – לסבלו הוא, או שמא מתוך מבטחו בהבטחות הגאולה, יש בקטעים אלו קפיצה אל פנטזיה עתידית של ירושלים, העתידה להיות גבירה לכל הממלכות? חידה היא, ולכל אחד משומעי הניגון ומשׁריו פתרונות נפשו הוא.

סיפור נסיבות הלחנתו

על נסיבות הלחנתו של הניגון מסופר בספרו של בנו, רבי שאול ידידיה 'אמרי שאול':

בשנת תרע"ג בהיותו בברלין לשם ניתוח בבית החולים של הפרופסור ישראליס המפורסם. ובהיותו מוטל על שלחן המנתחים והפרופסור ישראליס ניתח את רגלו. ובהקיצו משנתו העמוקה, הביט והסתכל דרך החלונות וראה את העיר ברלין ביופיה, על ארמנותיה וטירותיה הנהדרים, החל לזמזם 'אזכרה אלקים ואהמיה בראותי כל עיר על תלה בנויה'. אז נוצר הניגון הידוע והמפורסם 'אזכרה' השני, הגדול. ובניגון שחיבר לפזמון 'אזכרה' השקיט את ייסורי גופו ונפשו.

כשהיה הרה"ק זצוק"ל בעל ה'דברי ישראל' בסוף ימיו חש ברגליו ומוטל בביה"ח, והפרופ' טיפל בו, נותח ומחבש ועוסק בריפויו, אין הרה"ק מוצא אנחה מפיו אלא מפזם, שר ומזמר. פעם אחת אמר לו הפרופסור: 'רבנו, לפני שעה הטפתי מוסר לשר אחד, המוטל כאן והוא צועק וצורח מחמת צער חולי ואמרתי לו, בוא וראה, הנה שוכב כאן רב מישראל, וצערו גדול מצערך, והוא שר ומזמר'. 'אף אני – משיב לו הרה"ק זצוק"ל – צועק ומתאנח. אלא כדי שלא יצאו קולותיו ואנחותיו של ישראל לבטלה, אני מצרפם לשירה ולזמרה לכבודו של מקום'.[6]

לסיפור זה גרסאות שונות. לפי נוסח הסיפור כפי שסופר על ידי רבי שאול ידידיה, הורדם אביו, וחיבר את הניגון לאחר שהתעורר מניתוח רגלו.

הנכד, רבי אליהו שמואל, מספר את הסיפור באופן שונה:

וכך היה מעשה אצל אא"ז ה'דברי ישראל' זצוק"ל בשעה ששכב בשנת תרע"ג בבית החולים בברלין אצל הפרופסור ישראליס, לניתוח להסיר את רגלו השנייה, וכידוע שאז חיבר את ניגון ה'אזכרה'. אמר לו הפרופסור ישראליס, שכעת חוזר מלומר מוסר ודברי תוכחה לאיזה שר אחד המוטל בחדר סמוך, וכל הזמן נאנק וצועק מחמת צער החולי. אמרתי לו: בוא וראה את הרב היהודי ששוכב בסמוך אליך, וצערו גדול מצערך, ואף על פי כן הוא שר ומזמר. החזיר לו אא"ז ז"ל הסבר, שהוא לימוד לכל אחד ואחד: 'לפני שמוציא אנחה מעצמו לבטלה, כדאי לצרף עם זה שירה וזמרה לכבודו של מקום, וזהו דרך עבודה בבחינת 'וחיו ולא ימתו".[7]

ידוע כי רבי ישראל סבל מסכרת, ושתי רגליו נקטעו בעקבות נמק שפשט בהן.[8] לפי גרסת נכדו, חיבר ר' ישראל את הניגון בשעת הקטיעה של רגלו השנייה. וכך נשתמר הסיפור גם על ידי נינו של רבי ישראל – האדמו"ר רבי ישראל דן כתב כי הניגון הוא –

מלא המית נפש וגעגועים לירושלים של מעלה, והוא חובר שעה שעבר ניתוח בברלין הבנויה לתפארת. בשעת הניתוח לא חשב האדמו"ר על כאביו ועל ייסוריו אלא על ירושלים החרבה.[9]

בין אם רבי ישראל ממודז'יץ התעקש שלא לקבל סמי הרגעה, ולהישאר ער בשעת הקטיעה כדי לדבוק בשירתו, כפי שמספרים חסידים אחדים, בין אם לא קיבל סמי הרגעה בשל גילו, כפי שמספרים חסידים אחרים, ובין אם שר את הניגון מיד כשהקיץ מתרדמתו, כפי שעולה מגרסתו של בנו; בין אם חיבר באותה שעה את הניגון בשלמותו, ובין אם צירף בשירתו באותה שעה את חלקי הניגון שנוצרו בתודעתו קודם לכן[10] – סיפור מכונן זה קשור בקשר עמוק בניגון ה'אזכרה' בתודעתם של השרים אותו והמאזינים לו, וקושר לראשו עטרה נוספת.[11] אף מעבר לעוצמתו של הניגון הגדול הזה כשלעצמו, מעניקה לו שגב ותעצומות נוספות דמותו של הרבי השוכב בבית החולים שבברלין ומתייסר בשעה שנכרתת רגלו, וזעקות כאבו ואנחותיו מתרחבות מרגלו הנכרתת אל צער האומה ואלוקיה, אל שפלות ירושלים ואבל השכינה.

כאמור, חָברו הניגון עצמו וסיפורו של הניגון, והעמידו ניגון זה בראש ניגוני מודז'יץ. כבר חתנו של רבי ישראל ממודז'יץ מעיד –

שמעתי ממנו [מרבי ישראל עצמו] הרבה פעמים אחרי יצרו את ה'אזכרה' הידוע שאמר שמגרה והתקנא בו השטן, ציוה לבניו שיזהרו לבל ינגנו את הניגון ובל ישמע חוצה.[12]

בשל ההילה המיוחדת שנקשרה לניגון ה'אזכרה', מקפידים חסידי מודז'יץ בכבודו, ואינם שרים את הניגון בכל עת. הניגון מושר בחרדת קודש פעם בשנה, ביום פטירתו של רבי ישראל ממודז'יץ (י"ג בכסלו), בבית המדרש של מודז'יץ.[13]

יש ביחס זה כלפי הניגון כדי להזכיר את יחסם של חסידי חב"ד לניגון היסוד שלהם, הניגון בעל ארבע הבבות, שחיבר מייסד השושלת, רבי שניאור זלמן מליאדי.[14] שתי עדות החסידים הללו, שפיתחו מורשת מוסיקלית עשירה במיוחד, העמידו את אחד מניגוני הרבי כניגון יסוד, שקדושתו מתבטאת, בין היתר, במגבלות שהוטלו על שירתו. האדמו"ר הריי"צ מחב"ד אמר כי את הניגון של ארבע הבבות מותר לשיר רק בזמנים קבועים, אלא שבחב"ד נקובים מספר תאריכים לשירתו, שאחד מהם קשור למלחין הניגון (י"ט כסלו, חג גאולתו ממאסר), אך האחרים אינם קשורים דווקא אליו (שמחות: ברית, בר מצווה, חתונה, שבת בתפילת חודש אלול כאשר מתפללים ביחידות באריכות[15] וכן בימים האחרונים של הרגלים ופורים). הן חסידי חב"ד הן חסידי מודז'יץ מקפידים על דיוק הביצוע וכובד הראש בשירתם של שני ניגוני היסוד הללו.[16]

למרות ניסיונותיהם של חסידי מודז'יץ להצניע את ה'אזכרה' ולבצעו רק בנסיבות המקודשות, בוצע הניגון גם מחוץ להקשר הייחודי שבו ביקשו לשמרו. הניגון בוצע בעיבוד לתזמורת בארה"ב, וקטעים ממנו בוצעו על ידי בנות ממקהלת אולפנת בהר"ן. ובכל זאת, לפי אגדה חסידית רווחת, כל ניסיון לבצע את ה'אזכרה' בשלמותו מחוץ לחוגי חסידי מודז'יץ נכשל.[17]

את סיפורה של ה'אזכרה' נחתום בעדותו של חתנו על משמעותן וכוחן של מילות הפיוט הזה בעיני רבי ישראל ממודז'יץ –

חותני זצ"ל בעת העתקתי דירתי ממודז'יץ ללאדז, קרא אותי ואת זוגתי ואמר לנו תדעו כי הלא ג' שותפים באדם. אני מבקש מכם שלא תשכחו אחרי השותף השלישי, ואפילו ברוב טרדות צריך לקבוע שיעור ללימוד, ואם הטרדות רבו מאד על כל פנים מעט בכל יום ויום, ואם נתרבו הטרדות עד שאין באפשרות גם למעט על כל פנים בהליכה ברחובות קריה תחשוב 'אזכרה אלקים ואהמיה בראותי וכו' ועיר אלקים מושפלת'.[18]

[1] הניגון נקרא 'אזכרה הגדול', משום שקדם לחיבורו חיבור ניגון אחר, אף הוא מורכב, אך קצר יותר, לאותן מלים, והוא המכונה 'אזכרה הקטן'. תוויו של ניגון זה מופיעים אצל מ"ש גשורי, "נגוני חסידים של שושלת מודזיץ", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 23-25. ה'אזכרה הקטן' חובר לפי המסופר באמרי שאול, עמ' שי [יט], כשנסע לראשונה לפי פקודת הרופאים למעין המרפא בקרלסבד. מאחת הגבעות שבהן התבודד, השקיף ר' ישראל על ארמנות העיר וטירותיה, ועלה בלבו זכר ירושלים, ואת כיסופיו אליה הביע בניגון זה, שהולחן לאותן מלים שלהן הולחן מאוחר יותר ה'אזכרה' הגדול. כך מסופר שם: "ובלכתו אז חזרה לביתו אמר לבני חבורתו: אני ב"ה איני הולך ריקם לביתי. הרבה השגתי כאן. עלו לי רעיונות של חכמת הנגינה והמוסיקה, אשר לא היה לי עוד מעולם כמוהם. וכאשר שב לפולין ונפגש עם בני ביתו אמר להם הבאתי לכם מתנה טובה לזכרון 'אן-אנדענקונג', והיו כולם משתאים ומצפים לראות מה הביא להם, ואמר להם, הבאתי לכם ניגון 'אזכרה', כשמו כן הוא דבר לזכרון."

[2] תוויו רשומים אצל מ"ש גשורי, "נגוני חסידים של שושלת מודזיץ", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 10-18.

[3] ייתכן שחלוקה זו מבקשת להקביל בין ניגון היסוד הזה למספר נתיבות החכמה, שבהם נברא העולם, לפי פתיחת ספר יצירה – ל"ב נתיבות פליאות חכמה המורכבים מעשרים ושתים אותיות הא"ב ומעשר ספירות.

[4] מעניין לציין כי לאחר כל השיבוצים המקראיים שבטורים הראשונים, בחר הפייטן אמתי לייבא את משפט התקווה והביטחון מתוך הקשר הפוך בתכלית למצב המוצא של פיוטו – מדבריהם של עולי הרגלים שחגגו את שמחת בית השואבה בירושלים, כשזו עמדה בתפארתה (ראו משנה סוכה ה, ד).

[5] במסגרת זו לא אוכל להעמיק בבחינה קרובה יותר של מבנהו.

[6] אמרי שאול עמ' שיא, ס' כב); עמ' שיב, ס' כג).

[7] אמרי אש ח"ב נשא עמ' שפד-שפה.

[8] שמעתי מר' שרגא זלמנוב ומד' זעירא.

[9] במבוא לספרו של דני פינקוס, מור מבשמים, חשמ"ד, עמ' ח.

[10] סברה זו שמעתי מר' שרגא זלמנוב.

[11] אחד החסידים אמר לי כי הרבי הנוכחי אמר לו כי הוא עצמו אינו יודע מהי גרסתו המדויקת של הסיפור.

[12] אמת ליעקב [טז].

[13] בבני ברק הובלת הניגון היא בחזקתו של ר' איצ'ה ליפא פישביין, ובפלטבוש – בחזקתו של ר' בן ציון שנקר.

[14] תווי הניגון בן ארבע הבבות מופיעים ב אצל ש' זלמנוב, ספר הניגונים, כרך א' עמ' 1-2. וראו הקבלה נוספת בהערה 51 לעיל.

[15] מליקו"ד, כ' כסלו תרצ"ד, פרק ג, הובא בספר הניגונים, כרך א' עמ' כד.

[16] מעבר להבדלי האופי הגדולים בין שני הניגונים הללו, שנתחברו במחוזות ובזמנים שונים, ההבדל בין האופי העממי של חסידות מודז'יץ לבין אופיה המודע-הגותי של חב"ד (ראשי תיבות: חכמה בינה דעת) מטביע חותם על עניין נוסף. רק בחב"ד מצורפים לניגון גם דברי הסבר לגבי הכוונות העומדות מאחוריו. כראש וראשון ל'ניגונים המכוונים' של חב"ד, עומדת כל אחת מבבותיו של ניגונו של האדמו"ר הזקן מחב"ד כנגד אחד העולמות וכנגד חלק מחלקי הנפש ועוד, כפי שמובא בספר הניגונים, עמ' מג-מד וההפניות שם. אדמו"רי חב"ד לדורותיהם פירשו את כוונות הניגון כך שהשרים אותם יוכלו להתייחד באופן מודע עם התכנים העומדים מאחורי כל 'תנועה' מ'תנועות' הניגון.

[17] שמעתי מד' זעירא.

[18] אמת ליעקב [כז].